אני משתעממת מהר כי אני פוחדת להצליח: ככה הפסקתי לחבל לעצמי

אני נדהמת מהיכולת שלי לבהות באדם מדבר אליי ולא לשמוע מה הוא אומר. זה כאילו שעומד בינינו מסך שמגן עליי מפני פרץ השיעמום שיוצא לו מהפה. שיעממת? טראח! קבל מסך! היום אני מבינה שהבעיה אצלי, שהרגשות שלי כלפי אדם אחר בסך הכל משקפות את מה שאני חווה עם עצמי. ספר שקראתי שינה לי את החיים וגרם לי להתסכל על החיפוש אחר פרק ב כהזדמנות להתחבר לעצמי מחדש. ככה עשיתי את זה:

הם מדברים ואני בינתיים חושבת על כל הדברים שאני צריכה לעשות היום ומחר ובהמשך השבוע. אחרי שאני מסיימת לתכנן את הלו"ז מתחילים לצוף כל הדברים שרציתי לעשות ושכחתי. לא התקשרתי לאמא שלי כבר כמה? שבוע? אולי חודש? אין מצב שלא התקשרתי לאמא שלי חודש, היא כבר הייתה מתקשרת לבדוק שהכל בסדר. כנראה שעבר שבוע. איך שהוא מסיים את הדבר הזה שהוא מנסה לעשות אני ישר מתקשרת אליה. 

המסך הזה עובד גם בטלפון. לא יודעת מה חשבתי לפני שהתקשרתי אליה. אמא שלי הייתה ונשארה אישה שעסוקה בצרות שלה בעבודה ובצרות של אחותי שעוד לא התחתנה. "יש לך מישהו להכיר לה?", היא שואלת אותי, ואני לא מבינה למה זה מרגיז אותי. אני פתתית, זה ברור, אבל פתתית זה לא תשובה – אני רוצה לדעת למה אני פתתית ואני רוצה להפסיק להרגיש ככה. 

אני מרגישה שאני לא שווה אפילו את הקללה

לפעמים בא לי לבדוק מה יקרה אם אני אגיד לה שאני לסבית. אני לא לסבית, אבל אני מתה לדעת מה זה יעשה לאמא שלי אם היא לרגע היא תחשוב שאני כן.

שומעת אמא? רציתי לספר לך משהו כבר הרבה זמן, וזה אף פעם לא זמן טוב, ואני לא רוצה להפיל עלייך את הצורך לראות אותי אחרי שאני אגיד לך את מה שאני עומדת להגיד כי אני יודעת שאת תצטרכי להיות עם עצמך ולתת ביטוי לכל הדברים שאת תרגישי. אין לך מה לפחד, זה לא סרטן, אני בסדר. יותר מבסדר האמת. אמא, אני מאושרת. באמת. אני מאושרת ואני מתה לשתף אותך במה שגורם לי להיות מאושרת כי אני רוצה שתהי מאושרת בשבילי, למרות שברור לי שזה בלתי אפשרי. 

את יודעת שחלמתי על הרגע הזה? חלמתי עליו הרבה פעמים, ובחלום תמיד הפתעת אותי. אמרת לי דברים כמו: "יפה שלי, אני יודעת ואני שמחה שחשוב לך לספר לי. זה שאת משתפת אותי, ועוד בדרך כל כך מתחשבת, רק מוכיח לי שאבא שלך ואני זכינו. הדבר היחיד שחשוב לי זה שיהיה לנו קשר טוב, מתוקה שלי. תאהבי את מי שאת אוהבת ואל תוותרי על החיפוש אחרי האדם שיאהב אותך כמו שאת. אני תמיד אתן לך גב אהובה שלי. פרח יפה שלי. אני גאה בך." 

 

 

אני כמובן משתפנת ברגע האחרון ומתחברת למציאות שלא השתנה בכלל. עברו 5 דקות או שעה וחצי, לא יודעת, ואמא שלי עדיין ממשיכה לדבר על הצרות שלה ושל אחותי הרווקה האומללה. בחורה כזאת טובה, לב זהב, רק אין לה פה לדבר אז הגברים לא יודעים מה הם מפסידים. פעם היא הייתה סחורה חמה אחותך, אמא שלי מסבירה לי כאילו שאם היא תשכנע אותי אז היא תשכנע בזה גם את כל העולם. ילדה מותק, עדינה, שקטה, מה פתאום שילדה כזאת בת – 32 ועוד לא תפסה חתן? העולם השתגע לגמרי תגידי לי? 

אמא, אני בת – 36 ועוד לא… 

את זה משהו אחר! היא יורה. לך אני לא דואגת. את יודעת מה את עושה.

 

במקום שאין בו קללה אין ברכה

יום לפני החתונה שלי חלמתי שאני מנסה לקטוף פירות מעץ גבוה ויש דב שמתסתובב מאחורי ומחכה שאני ארד. לא התייחסתי לחלום הזה אבל הוא לא עזב אותי. התחתנתי, נסענו לירח דבש, חזרנו, והמשכתי את החיים שלי כרגיל. שום דבר לא באמת השתנה, בעלי ואני כבר גרנו ביחד שלוש שנים וניהלנו חיים מלאים, כל ידע את המקום שלו ופשוט המשכנו מאותה נקודה אחרי שאמרנו כמה מילים ושמנו אחד לשני טבעת על האצבע. 

 

הדב המשיך לבוא לי בחלומות, ובמקביל התחילו בעיות בעבודה. אנשים שאהבתי עזבו והחבורה שהייתה לי התפרקה. נשארתי לבד, ובינתיים החבורה השנייה אימצה את החדשים והתחזקה. אני אחת שאוהבת ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, להרוויח את הזמן היפה ביותר ביום רק לעצמי. אני, הקפה, המרפסת, הרחוב השקט ומופע הזריחה המופלא בהצגה פרטית. ניסיתי להמשיך עם הטקס הזה, אבל כל מה שעבר לי בראש בזמן המופע זה החרא יום שעומד להיות לי. התחלתי להרגיש מועקה בחזה ובוקר אחד התחילו לרדת לי דמעות, אז החלטתי שבמקום להכאיב לעצמי אני פשוט אכנס למיטה ואשן עד – 7.

 

 

בקורונה גיליתי את העבודה מהבית וסירבתי לחזור למשרד. העלו אותי לשימוע לפני פיטורים ואני החלטתי לשזה משמיים, למקום הזה אני לא מוכנה לחזור. אבל אז בעלי פתאום התעורר ושם לי תנאים. עכשיו זה לא זמן טוב, הוא אמר לי. את צריכה לעשות את זה חכם, לא לשפוך את התינוק עם המים. כל מיני אמרות שפר. החלומות על הדב חזרו בכל הכוח, אז הלכתי לבדוק מה המשמעות שלהם. דב זה מתח כלכלי והחלומות כנראה מנסים להגיד לי שאני צריכה להפסיק להתחבא מאחוריהם ולהתמודד עם מה שאני רוצה מהחיים האלה, עם הציפיות שלי מעצמי, עם הציפיות של בעלי ממני ועם הציפיות שלי ממנו.

הספר שעזר לי להבין מה אני רוצה מעצמי בפרק ב'

קראתי את הספר משנה החיים – 'הנחמה שמעבר לאבסורד', על זוגיות ואהבה עצמית ולמדתי להכיר את הנפש שלי כמערכת ייחודית שדומה אמנם למערכות אחרות שנמצאות סביבי ומכוונת להשיג את אותן מטרות, אבל היא שונה לגמרי ולא זהה לאף מערכת אחרת. בדיוק כמו טביעות אצבע וכמו – DNA. 

 

הספר לא מדבר על זוגיות באופן ישיר, וגם לא על הכרויות פרק ב, אבל הוא לימד אותי על עצמי ועל הדרכים בהן אני מחבלת לעצמי בקשרים טוב יותר מכל תאוריה אחרת שנחשפתי אליה. ונחשפתי. 10 סיפורים קצרים על אנשים שמדברים איתי על עצמם בדרך משונה של דיאלוג/ מונולוג, משהו שראיתי פעם בספר של א.ב יהושוע כשלמדתי אותו לבגרות. 

 

 

קראתי את הספר, הוא עשה לי משהו חזק מאוד בבטן ולא ידעתי בדיוק מה זה, ואז התחלתי לחפש עליו באינטנרט והבנתי שהוא השפיע על עוד אנשים. השיעמום שלי הוא שליח שמודיע לי שמערכת ההגנה הנפשית שלי נכנסה לפעולה. זה מרגיש רגוע, אבל יש מלחמה אדירה שמתחוללת בי. אני מרגישה 'משעמם לי', אבל השיעמום הוא בסך הכל התשתית הטובה ביותר שבה אני יכולה להבין מה הבעיה ולטפל בה. 

רציתי להתרחק ולנוח – בעלי לא קיבל את זה אז ברחתי לסיני

הבנתי שככה אי אפשר להמשיך. אני לא יכולה להגיע לעבודה ולסבול יום – יום במשך 9 שעות, אני לא יכולה לשרוף את הלילות שלי בבינג'ים, לעשן וויד כמו חמורה, להסתובב עם פרצוף תחת כל היום. ראו את זה עליי וידעתי שרואים את זה לא היה לי אכפת. רציתי משהו אחר ולא ידעתי מה, אבל ידעתי שאני חולה, הרגשתי שאני כאובה ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מעבר לסבל שעובר עליי. בבית בעלי דפק לי הרצאות. לא יכולתי יותר, אז לקחתי את עצמי ונסעתי לסיני בלי להגיד לאף אחד. נעלמתי. 

 

בהתחלה הרגשתי תחושות חזקות מדי, לא ידעתי איך להתמודד איתן, אבל נתתי להן להציף אותי בנסיעה ובימים הראשונים בחושה. תמיד הסתכלתי לצדדים, הייתי בטוחה שעוד רגע בעלי ואמא שלי יבואו לקחת אותי, יגידו לי משהו כמו – "נהנית מהתעלול הקטן שלך? יופי, הביתה. ודיברנו עם הבוס שלך, הוא מוכן לסלוח לך בתנאי שתמחקי את הפרצוף תחת שלך, וכמובן שהתחייבנו שאת תהי ילדה טובה."

 

 

אם הם היו באים ואומרים לי את זה הייתי הולכת איתם. זה מה שאני חושבת על עצמי, ולקח לי שבועיים בסיני כדי להבין שאני פוחדת מעצמי כמו ילדה קטנה שמחכה שההורים שלה יגידו לה מה לעשות ומי להיות. אבל הם לא באו, ואני הכרתי את עצמי מחדש דרך האנשים שבאו להנות מעצמם על החופים הכי יפים בעולם. התעוררתי בבקרים, ישבתי לבד או עם מי שהיה ער, אבל זה לא היה משנה, היינו בשקט. כולם הבינו מה הם עושים שם, גם אם אף אחד לא ידע להגיד את זה במילים. נכנסתי למים, התאחדתי עם הטבע עד הסוף, התאחדתי עם נפשות אחרות עד הסוף, הייתי שלמה.

אני לא אוהבת לעבוד ואני לא מוכנה לשקר יותר

אחרי שבועיים חזרתי הביתה ושאלתי אם בעלי האם הוא רוצה ומסוגל להקשיב. הוא אמר שכן, ובאמת הוא ישב ולא דיבר מרגע שהתחלתי לדבר ועד שנגמרו לי המילים אחרי – 4 שעות. בין לבין הוא הכין לנו קפה וחתך לנו עוגה, גלגל לנו ג'וינט ומזג לנו סודה. התחלנו את השיחה בסלון, עברנו למרפסת, המשכנו בחדר השינה וסיימנו בחדר שהכנו לילדים שלא היו ולא יהיו לנו לעולם. 

 

בעיניים שלו ראיתי את גבר החלומות שלי, את מי שמסוגל להבין שאני לא חיה במציאות שמקובלת עליי. לא מעניין אותי לעבוד בשביל להרוויח כסף, אני לא רוצה לבזבז את החיים בדאגות כלכליות, אני צריכה להיפרד מהדב. כשסיימתי הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא תמיד יאהב אותי, שהוא מבין אותי לגמרי ושהוא לא יכול לתת לי את מה שאני מבקשת כי הוא הדב. 

 

הוא יזם והוא אוהב ליצור פרויקטים חדשים ולעבוד בהם עד שעולה לו רעיון חדש ואז הוא מתחיל לעבוד גם עליו. הוא חי מזה והוא מת על זה, והוא לא מסוגל להיות עם מישהי שסולדת מהחיים האלה, מישהי שלא תעזור לו להיות הגרסה שהוא הכי אוהב להיות. 

 

נפרדנו בחיבוק ארוך ולרגע אחד אהבתי את הדב ובכיתי על שאני לא יכולה דובה בשבילו. היום לומדת מי אני ומה אני מחפשת בפרק ב שיבוא, ואני מאמינה באמונה שלמה שהוא יבוא. בינתיים אני מגלה את עצמי בכל יום מחדש.