אתה צודק: היא באמת מנסה לאכול אותך חי | הברירה הטבעית

לפני שנכנסה אישה לחיים שלי הייתי בחור חיובי בסך הכל. היו לי חלומות ושאיפות, היו לי חברים וידידות, הייתה משמעות לדברים שיצאו לי מהפה והיה משקל לנוכחות שלי. מאז שאני בזוגיות הפכתי להיות זה שאשם בכל הצרות בעולם.

 

אני מבין אותה, היא חושבת שאם רק יהיה מישהו ש – "יאהב אותה באמת", אז כל הצרות שבעולמה יפתרו, וממילא יפתרו גם יתר הצרות בעולם, שהרי כל העולם כולו עומד ותלוי על אושרה ועל אושרה בלבד.

 

גם אני מאמין שיש קשר ישיר בין האושר הפרטי שלי לבין שלמות הבריאה. אנחנו חיים במציאות שבה רוב האנשים שהם צודקים רוב הזמן, ולצד זאת ושואבים סיפוק רגשי מאיתור פערים בין הרצוי למצוי. כלומר, אני מאמין שאני בדרך כלל צודק ואם את לא מסכימה איתי אז או שאת עיוורת או שאת טיפשה או שאת מרשעת. 

 

גם היא חושבת באותה דרך בדיוק.

 

אז אם אני מרגיש שאני צודק אבל יודע שיש סיכוי לא רע שאני טועה, אז אני אמור להיות זהיר יותר בדברים שאני אומר ובדברים שאני עושה. אבל אני לא זהיר, כי החיים מפתים וקשה מאוד שלא ללכת עם "האמת" שלך עד הסוף.

 

בשנים הראשונות נלחמתי על האמת והצדק שלי, נלחמתי על כבודי כאדם חף מפשע שבסך הכל בחר לנסות ולחיות את חייו כבחור נחמד לצד בחורה נחמדה. לא יותר מזה. אלא שאט אט עלתה מן השאול רוח רעה שהלכה וכיסתה את כל חדרי הבית. 

 

הרוח הרעה התעבתה לענן שחור שהפריד בינה לביני וגרם לה לזעוק שאני לא רואה אותה. אלא שאני מביט לכיוונה ורואה, היא בהחלט שם, בקצה הספה, דמעות מכסות משום מה את עיניה, דורשות ממני להקריב את משחק העונה בין אהבת חיי הירוקה לבין הצהבת – לטובת שיחת "אתה לא אוהב ואני לא חשובה לך בכלל!".

 

ואני יושב מצונף בפינת הספה, מפוחד עד לשד עצמותי, מתפלל לאלוהים שהסיוט הזה יגמר ושהיא תחזור לקו השפיות ותניח לי לנפשי. רוצה לזעוק אליה – "אוהב אותך! בסדר? אוהב! ככה אני אוהב! תפסיקי לשאוב ממני את הרצון לחיות!", אבל לא מסוגל. פוחד שהיא תתפרק ותתפורר, למרות שהפיתוי להכות בה בלשון חדה הולך וגדל. 

 

אז אני שותק והיא כועסת עליי, בטוחה שמאחורי השתיקה שלי מסתתרות המילים "אני שונא אותך", שגם זה לעיתים נכון. אדם יושב בביתו בשקט, בשעות ערב מלאות זוהר לעגני, ופתאום מתקפת טרור מתרגשת על ראשו.

 

"תעשי לי טובה, בסדר? תעשי לי טובה.", זה כל מה שאני מסוגל להוציא מפי במצבים כאלה. "לא דיברתי איתך, לא פניתי אלייך, מה את באה אליי ככה עם אוהב – לא אוהב, בלי התרעה מראש. השתגעת? אין לך איזו שטות בנטפליקס, לביבה? הניחי ליונה המסכן לכלות את ימי חייו הרעים מול מסך ירוק על רקע אמרי השפר של שדר ניצי."

 

אלא שהיא לא מניחה, לא. היא תופסת את השלט וברגע מעורר רחמים מכבה את הטלוויזיה, מביטה בי לרגע אחד ומיד קמה והולכת לחדר, זורקת את השלט על הרצפה בדרכה החוצה. 

 

אני ניגש ומרים את השלט, מדליק את המסך ומגלגל ג'וינט אותו אעשן במחצית. היא תשב בחדר לבד, צודקת או לא – על זה אפשר להתווכח נצח נצחים, אבל עצובה מאוד, זה בטוח.

 

אני לא שונא אותך אשתי, אני בז לעליבותך, זה שונה. את נאחזת בחלום האהבה ההולוודי כמו תורה מסיני, ותורה מסיני את בזה בדיוק כפי שאני בז לתורתך, ועל הפער הזה אני לא יודע איך לגשר.

 

ניסיתי לחזור בתשובה – מיררת לי את החיים, ניסיתי להקדיש את חיי למשפחה – מיררת לי את הלילות, החלטתי לספר לך את האמת – מיררת לי את הימים ואת הלילות גם יחד. עכשיו את רוצה שאני אקום ואלך, כי לזה אלוהים יצר אותך, יצור מרושע שכמותך. עזר כנגדו, אלוהים רק חיפש מישהו להילחם אתו, ומה יותר טוב מלהילחם מול יצור חי בצלמו ובדמותו?

 

ואת מתפקדת מעולה, רעייתי הרעה. את בנית ממני זרע וכעת את עושה כל שביוכלתך על מנת לשלוח אותי לגורלי, כמו הייתי אחד מחזירי הבר הזכרים שמסתובבים לנו מתחת לחלון בלילה.

 

אלא שאני לא הולך לשום מקום, יקירתי. אני לא הולך, וכולכם יכולים לקפוץ ולעשות סלטות באוויר, גם את וגם האלוהים שהחליט לענות אותי בנוכחותך. 

 

לי ברור שיש סיבה לחיים המשותפים שלנו, על אף שאין לי מושג או חצי מושג מה היא. 

 

אני מספר לעצמי שאני לא קם והולך כי אני רוצה שהילדים ידעו מה זה אמא ואבא, הם עדיין קטנים מדי לשינויים גדולים, אבל האמת היא שזה הזמן הטוב והנכון ביותר להיפרד, לפני שהילדים יכנסו לגיל ההתבגרות ואז השריטה השטחית עלולה להפוך לשריטה עמוקה.

 

אני מספר לעצמי שאני נשאר כי להיפרד זה עסק יקר, אבל האמת היא שאף פעם לא גרתי לבד ובגילי לא יזיק לי לצאת סוף כל סוף מעבדות לחירות.

 

כן, אני איתך כי אני פוחד מהעתיד, אני פוחד מהבדידות, זו לא בושה. אני רואה אנשים בודדים, משועממים עד מוות, כמהים לשיחה, גם תהיה זו האווילית והבזויה ביותר.

 

אני איתך כי אני איתך, וזה לא משנה אם זו את או אחרת, אישה היא אישה וגבר הוא גבר. מאחורי כל קליפות התקווה מסתתרת לה בסך הכל עוד ביצה סרוחה שאף אחד לא מתכוון לאכול.

 

אדם נולד כדי שיצלו את בשרו ויאכלו אותו, וזה מה שהאישה הייתה צריכה לעשות לאדם או האדם לאישה. מישהו מהם היה צריך להבין שלשם זה הם נבראו, אלא שהם נבראו בצלם אלוהים ואלוהים הרי לא ניתן לאכילה, ולכן גם האדם מאמין כי הוא נבדל מכל יתר בשר.

 

בראשית היה האדם בשר, נשמה. הכל היה ברור ומובן וגלוי, בשר שיש לאכול. אם היה האדם אוכל מכל עץ אחר בשדה, היה מבין זאת והיה אוכל את האישה או שהיא הייתה אוכלת אותו. כך או כך, הסיפור היה נגמר מהר. אלא שהאדם מוכרח היה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, כי הוא נברא בצלם אלוהים, נכון? ואלוהים הוא כאמור זכר ונקבה, ועל פי דברי הנחש (אשר לא הוכחשו על ידי השם) הוא יודע טוב ורע. 

 

אז עכשיו גם אנחנו יודעים טוב ורע אז אנחנו לא מנסים לאכול אחד את השני באופן פיזי, אבל אנחנו מנסים לעשות את זה במיטה, ואנחנו מרגישים את הדחף הזה אל מול תינוקות. "אני רוצה לאכול אותך!" נכון, את באמת רוצה לאכול אותו, וגם אותי, אבל מה את כל כך שמחה ו/או עצובה בגלל זה? יאללה, ככה זה בחיים, אז שחררי ממני, באמא שלך, ותני לי לראות 22 מטומטמים רצים אחרי כדור ומנסים לאכול אחד את השני מטאפורית, בשקט.