אני שונאת מצבים בהם אנשים גורמים לי להרגיש קטנה או בלתי נראית. לא רוצה לשנוא את זה, לא מעוניינת לתת לאנשים אחרים כל כך הרבה כוח עליי, ועד לפני כמה חודשים חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. היום אני יודעת שלא רק על השנאה שלי אין לי שליטה, אלא גם על הרצונות שלי אין לי באמת שליטה. מהמקום הזה צמחתי מתוך עצמי והגעתי למקומות שלא האמנתי שאני יכולה.
אני הרי יודעת שבכל פעם שאני כועסת אני מוותרת על שליטה, ובכל זאת אני ממשיכה לכעוס ולוותר על השליטה. חיכיתי שהידע ישחרר את הניצרה ושיבוא הפיצוץ הגדול והשקט שבו אני אתפוס את עצמי, בפעם הראשונה בחיי, לא מתרגשת מאיך שאנשים אחרים מתנהגים לידי. זה לא קרה, אבל קרה משהו אחר, פי אלף יותר חזק שגרם לי להסתכל על עצמי מול העולם בדרך אחרת לגמרי, ואז הכל השתנה.
אני רוצה לרצות את מה שטוב ונכון לי
כל החיים שלי לקחתי את הרצון שלי כדבר מובן מאליו. מה אני רוצה? או שאני יודעת או שאני לא יודעת, אבל אף פעם לא עשיתי מזה עניין. הרצון שלי הוא שלי, לא? אני שולטת בו, אני מחליטה מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, ואני יודעת שיש דברים שאני רוצה יותר ודברים שאני רוצה פחות אבל אני לא מעסיקה את עצמי יותר מדי בזה. יש ימים שאני רוצה מלא דברים ויש דברים שאני לא רוצה שום דבר, אז מה? כולם ככה, לא? מה כל כך מיוחד בזה?
עד שלא עברתי דרך הדברים שאני שונאת באנשים אחרים לא הבנתי כמה הרצונות שלי שולטים בי וכמה לי אין שליטה בהם, בדיוק כמו שאין שליטה על הדברים שאני שונאת. ברגע שהבנתי ששני הכוחות האלה שולטים בי ומשנים אותי בכל רגע בחיים שלי שאלתי את עצמי מי יותר חזק – השנאה או הרצון?
זה נראה כאילו השנאה חזקה יותר כי היא ההשפעות שלה על הגוף באות לידי ביטוי בכאבים, אבל אז שאלתי את עצמי כמה זמן אפשר לשנוא משהו במישהו ברצף וכמה זמן אפשר לרצות משהו ברצף.
תחשבו על זה רגע.
אני שונאת שנותנים לי לדבר רק כדי שבסוף אני אשתוק
אני שונאת שנותנים לי לדבר רק כדי שבסוף אני אשתוק ואני כועסת על זה שאכפת לי עד כדי כך שאני מאפשרת לשנאה הזאת לחיות בתוכי. כשהייתי ילדה ההורים שלי נתנו לי להבין שאסור לי לתת לעצמי לכעוס או להיות עצובה. אם הייתי כועסת הם היו שולחים אותי להירגע בחדר עד שאני אוכל לדבר בצורה 'הגיונית', ואם הייתי עצובה אז הם היו מנסים להצחיק אותי.
הרגשות שלי לא היו לגיטימיים, את מבינה? אבל אלה אותם רגשות שבלעדיהם לא הייתי שורדת בתור תינוקת. לפעמים אני כועסת ולפעמים אני עצובה, אני מדחיקה את זה ומנסה להיות 'גיבורה' כדי לא לאכזב את כל מי שמסתכל עליי, אבל נמאס לי לשחק אותה כאילו אני לא שונאת את זה.
כועסת ועצובה וכועסת ועצובה על זה שאני כועסת ועצובה
אין לזה סוף, כל החיים שלי זה ככה. אחי הגדול הוא אחד שמתחבר בקלות לכל אחד, לא מתבייש מאף אחד ואומר לכולם את מה שהוא מרגיש באותו רגע, וגם יודע תמיד מה הוא רוצה לקבל ומה הוא מוכן לתת בכל סיטואציה. אני הייתי זאת שתמיד עומדת מאחוריו ושכולם מנסים להגיע אליה דרכו ולא מצליחים.
"מה עם אחותך שמה מאחורה? היא לא רוצה עוגה? הלו, את, ממה את מתביישת? בואי תאכלי עוגה. לא רוצה? לא רוצה לא צריך, בוא מותק, ניתן לך עוגה ואם אחותך תחליט שהיא רוצה היא יודעת איפה אנחנו. איזה ילד מקסים אתה. מקסים!"
הכעס והעצב על עצמי מתחילים במבוכה
רציתי עוגה, בטח שרציתי, אבל לא רציתי את המעמד המביך הזה שבו אני הקטנה צריכה להיות נחמדה לאנשים שאני לא מכירה רק כדי שהם יועילו בטובם לכבד אותי בפרוסה. הקלות הזאת שבה אחי מסתובב בעולם ומבקש את מה שהוא רוצה, וגם מקבל, הדרך שבה הוא מקסים את כולם, שנאתי את זה.
בקלות יכולתי לשנוא גם את אחי ולקנא בו, אבל יש לו אינטליגנציה רגשית מפותחת בצורה בלתי רגילה. הוא הבין אותי, הוא הבין את המצוקה שלי, והוא כל הזמן ניסה לדאוג גם לי ואף פעם לא מרח לי הקושי שלי בפנים. הוא פשוט לא הבין למה אני לא מתגברת על המבוכה ופשוט מבקשת את הדברים שאני רוצה.
הוא קלט מאוד מהר שמבוגרים אוהבים לתת דברים לילדים והם אוהבים להרגיש שהילדים שמחים לקבל את מה שיש להם לתת. הוא תמיד ביקש רשות מההורים שלנו לפני שהוא הסכים לקבל דברים מאנשים אחרים, אבל הוא תמיד היה פתוח לאפשרות 'לקבל' דברים מהעולם.
כל החיים ניסיתי 'לתקן' את עצמי ולבטל את הרגשות 'הרעים'
אם אסור שהרגשות 'הרעים' שלי יקבלו מקום בעולם, אז איזו ברירה יש לי חוץ מלנסות למחוק אותם כדי 'לתקן' את עצמי? האנשים החכמים לימדו אותנו שחשוב שניתן לרגשות האלה מקום ולא נדחיק אותם לגמרי, אחרת הם ימצאו את הדרך לטפס ממעמקי תת – המודע שלנו ולהטריד אותנו עד שנתייחס אליהם.
בתקופה שעוד האמנתי שזו הדרך הנכונה לחיות עם עצמי בשלום, שאלתי את העולם שאלות כמו:
- איך אני יכולה לתקשר את הרגשות שלי בצורה יעילה יותר מבלי להרגיש שאני מאכזבת אחרים או שוברת נורמות חברתיות?
- מה אני צריכה לעשות כדי לפרוק רגשות מבלי להסלים או לכבות אותם לגמרי?
- איך אפשר להתמודד עם רגשות כעס ועצב בצורה בריאה ומקובלת יותר על החברה?
- איך אפשר לנהל את הרגשות הללו כשהם מתעוררים בי מבלי לדכא או להכאיב לעצמי?
- האם יש מנגנוני התמודדות או אסטרטגיות תקשורת שיכולים לעזור לי לבטא את רגשותיי בצורה אסרטיבית יותר, ולא מדכאת?
- איך אוכל לגרום לאנשים להבין שהרגשות שלי תקפים ואמיתיים, ולא רק תגובת יתר?
מה שלא חיפשתי זה את התפקיד של הרגשות 'השליליים' בחיים האמיתיים
האמנתי בתאוריה שאומרת שרגשות שונים של כעס ועצב הם רגשות 'רעים' ולפעמים גם 'מסוכנים' ואם אני רוצה לחיות חיים נורמליים אז אני חייבת להבין שאסור לי להתפתות ולתת להם יותר מדי מקום בחיים שלי. האמנתי בגישה הזאת כמו שרוב האנשים בעולם מאמינים בה וניסיתי למצוא את הדרך לתת לרגשות האלו פורקן ראוי כדי שהם יניחו לי ולנפשי.
לא מקבלת את זה שהכל הבל ורעות רוח ולא מוכנה להישאר במערה
קראתי המון חומר בנושא הזה, הלכתי לטיפול, התחלתי לכתוב יומן רגשי, ניסיתי להתחבר לעולמות המדיטציה והרוח, עשיתי ויפאסנה ועשיתי טיפול רוחני עם פטריות הזיה. מה שקרה זה שנכנסתי למערה שאפלטון מדבר עליה ובכל פעם שניסיתי לצאת הבנתי שאין שום דבר בשבילי בחוץ.
איך קהלת אומר? הכל הבל ורעות רוח. אבל לא הרגשתי שהכל הבל ורעות ורוח ולא רציתי להישאר קבורה בתוך המערה, אז המשכתי לחפש את הדרך לחיות את החיים שלי לצד הרגשות האלה.
היום אני חיה את החיים בדרך שאני רוצה לחיות אותם וטוב לי
אחרי שהבנתי על מה השנאות שלי מנסות להגן ולמה הן יוצאות למלחמה בתוך הנפש שלי, הבנתי שהכל קשור לרצון של משהו חיצוני ממני לגרום לי להתחבר לרצון האותנטי שלי. הכרתי בחור נפלא, עברנו לגור ביחד אחרי שלושה חודשים והיום אני בהריון ראשון ופתאום אני מלאה באהבה חדשה לחיים וברצונות חדשים.
בקיצור, כן, גם לי הספר 'הנחמה שמעבר לאבסורד' עזר לקבל תובנות חדשות על איך השנאות שלנו יכולות דווקא לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר ולהתחבר לאחרים.
הספר משנה החיים – 'הנחמה שמעבר לאבסורד' אינו מוצע למכירה בשלב הזה. אתר Date Time קיבל מספר עותקים מצומצם אותו אנחנו מעבירים מיד ליד בהתאם לרשימת המתנה. את יכולה לשלוח לנו הודעה ולהירשם כדי להיות הבאה בתור. בינתיים אנחנו מזמינות אותך להיכנס לפייסבוק ולהירשם לניוזלטר שלנו ולקבל מאיתנו גישה לעוד סיפורים אישיים מרתקים על היכרויות ועל גילוי עצמי.