הדייט הראשון שלי נשמע כמו התחלה של בדיחה. גם אני חשבתי ככה ברגע שקלטתי את הבחור גלוי השיער ונטול תוספי הביגוד מהם ברחתי – מברך שהכל נהיה בדברו לפני שהוא הביט בי בתקווה קלושה לאיזה "אמן" שיתפלק לי מהפה. האינסטינקט שלי הוא להשיב אמן, אבל אני נלחמת בדחף הזה כי אני יודעת שמאמן אחד קטן יכולה להתפתח סופה שלמה שתסחף אותי אלוהים יודעת לאן. או יודע. לא יודעת והחלטתי שנמאס לי לקוות שיום אחד אגלה. אלוהים זה דבר שלא תלוי בי ובקיום שלי, דבר שלא חייב לי כלום ושום דבר, ואני תמיד חייתי בחווית חיים של יצור קטן וחסר חשיבות ותמיד היה לי נח מאוד עם התחושה הזאת.
אם יש משהו שאני משתוקקת לו זה להיעלם יחד עם אדם אחד שמכיר אותי באמת, אדם שיוציא אותי ממשחק הציפיוות-אכזבות המתיש שאליו נולדתי, מהעולם שחושב שהוא יודע מה הכי טוב בשבילי בזמן שאני יודעת שאף שכולם בסך הכל משקרים לעצמם ומחפשים דרכים להרגיש פחות גרוע עם זה. אני לא מסוגלת לשקר לעצמי, זה גדול עליי. פעם שיקרתי לעצמי ולכולם וכבר התחלתי לאבד את היכולת להבדיל בין אמת לשקר. באיזה שהוא שלב כבר לא שלטתי בסיפורים שיצאו לי מהפה. הייתי פותחת אותו ולא היה לי מושג האם העדות שתצא ממני היא עדות אמת או שקר. פעם ככה ופעם ככה, איבדתי את היכולת להחליט בשביל עצמי.
מקומות, דברים ואנשים, נכון? אז התרחקתי מכל אלה בהדרגה כדי שלא לשבור לאף אחד הלב, רק כדי לגלות שההתרחקות שלי הקלה עליהם מאוד. אמא שלי הסתובבה עם גב זקוף וענתה לסקרניות ולסקרנים בסיסמא: "הילדה בחרה את הדרך את שלה בחיים ואני לא יכולה להיות יותר גאה." אבא ענה למתעניינים במבט חטוף אל השמיים והרמת אצבעות. אנשים לקחו את זה קשה, ביקשו מהורי רשות להרים טלפון ולהכניס בי קצת היגיון, אבל ההורים צחקו ואמרו שעקרונית אין להם בעיה, רק שיזהרו שאני לא אוציא אתכם בשאלה.
אז מה פתאום אני וחוזר בתשובה? מה יגידו כל היוצאים בשאלה שאני עוזרת להם לעמוד על הרגליים אחרי שכולם ניתקו מהם קשר?
ברגע שהתחלתי לחשוב במונחים של "מה יגידו" החלטתי שזה היצר הרע שמתגנב אל מתחת לבגדי הקודש הלא מאוד צנועים שלי, והבנתי שאני במבחן. חוזר בתשובה, שיהיה חוזר בתשובה, העיקר שיקבל אותי איך שאני. הבחור גדל בבית חילוני מאוד ומהסיבה הזו הוא עדיין לא מצליח ללכת עם כיפה על הראש. ההורים שלו כבר יודעים, אבל זה עדיין קשה. גם בתי כנסת זה לא כוס התה שלו. הוא מעדיף להתפלל לבד בבית ולא להתחרות בציבור – מי מתפלל יותר מהר. זה מנתק אותו מכל המהות של עבודת השם. גם אותי.
אנחנו כבר שמונה חודשים ביחד, שומרים נידה ולא נוסעים יחד בשבת, אבל מקיימים יחסים והולכים להצגות. לו יש את התחביב שלו והוא לא עושה מזה עניין, הוא פשוט אוהב את זה. הוא אוהב לקום מוקדם בבוקר, להתפלל ואז לפתוח חומש ולפרש בעצמו במחברת את מה שהוא מבין מהכתוב. יש לו פרשנויות מרחיקות לכת, כמו למשל – ריבוי אלים בתנ"ך תחת המושג הכללי "האלוהים", ופער שהוא מוצא בין מה שה' אומר למשה להגיד ולעשות לבין מה שמשה אומר ועושה בפועל. בקיצור, הוא גילה שמשה הוא לא כותב התורה אלא בסך הכל הפרשן הראשון שלה ושכולנו שבויים בפרשנות הזו.
הוא חושב אחרת ממשה והוא תופס את האלוקות, את בני אדם, את העולם ואת החיים בדרך אחרת ממי שנבחר לתת לנו את התורה. גם אני.