את עוד אוהבת אותי?

נכנסתי לעזה אחרי שנה של תהליך גירושין בלתי נסבל. אשתי ואני נשואים כבר 12 שנה, יש לנו שלוש בנות ועם כל ילדה היחסים בינינו נפגעו יותר. את חגי תשרי החלטנו שאנחנו לא עושים בשום מקום, פשוט מפסיקים עם ההצגה הזאת של ללכת להורים שלי או להורים שלה ולשחק אותה כאילו אנחנו בסך הכל בסדר.

אנחנו לא בסדר בשיט, והדבר הכי גרוע בכל הסיפור הזה זה שידענו שכולם יודעים את זה. אשתי אמרה שהיא לא רוצה את הרחמים המזוייפים של ההורים שלי ואני אמרתי שאני לא רוצה את המבטים השיפוטיים של ההורים שלה, וככה החלטנו שאנחנו פשוט לא באים.

המצאנו איזה שהוא תירוץ ונשארנו בבית. הבנות שנאו אותנו בגלל זה, הגדולה אמרה שלקחנו ממנה את מעט השפיות שעוד נשארה בבית הזה. היא אמרה שהיא לא סובלת את זה שאנחנו לא סובלים להיות עם אנשים אחרים, והיא אמרה שלא אכפת לה מה אנחנו עושים – היא למשפחה שלה הולכת. אני כעסתי עליה עד כדי כך שהסכמתי לה ללכת, כבר לא היה לי אכפת, כשאבדתי אבדתי. אבל אשתי לא הסכימה בשום פנים ואופן, והיא הבטיחה לה שאם היא תצא מהבית בלי רשות היא תגיע אליה ותקח אותה בחזרה הביתה – ולא אכפת לא אם זה אומר שהיא תצטרך לפוצץ את החג לאנשים המסכנים שהיא תחליט ליפול עליהם עם הצרות שלנו.

הבת שלי צרחה עליה שאלה לא הצרות שלה, אלא שלנו, והקטנות בכו והתחננו שנפסיק לריב.

בסוף נשארנו בבית, אני בסלון וכל אחת בחדר, והעברנו את החגים בשקט רועם. ואז הגיע ה – 7/10 והיחידה שלי הקפיצה אותי למילואים. נכנסתי לעזה ומאז שנכנסתי התחלתי להתגעגע לכל מה שיכול היה להיות ולא היה, לכל מה שהיינו פעם וקיווינו להיות היום, ולכל מה שאולי עוד נצליח להיות בעתיד.

בשנה האחרונה פתחנו את היחסים, חשבנו שזה יעשה לנו טוב, שזה ישחרר אותנו זה מזו וייתן לנו אוויר. בהתחלה זה עבד עד כדי כך שהיינו בטוחים שהעולם פשוט ישב וחיכה שנעשה את זה. הרגשנו שמצאנו את אלוהים. הבעיות התחילו כשאחד מאיתנו היה המערכת יחסים והשני לא, ובדרך פלא תמיד היה אחד עם ואחד בלי. הקנאה תפסה את כל האוויר בבית, וכבר לא היה מקום לשום דבר אחר.

נכנסתי לעזה במצב שבו גם אשתי וגם אני בתקופת יובש. עכשיו כל מה שאני מרגיש כלפיה זה עדינות ורוך. פתאום אני שונא את עצמי על זה שנתתי לגברים אחרים לגעת בה, על זה שהדחקתי את הרגשות שחשבתי שמעולם לא היו בי, את הרכושנות הקדומה שאומרת את הדבר הכי פשוט בעולם – זו אשתי ואני האיש שלה, אנחנו שייכים זה לזו ולא יעזרו כל הגישות הפוסט אנושיות שמנסות לפרק ולהרכיב מחדש את המין האנושי, בסוף הכל צף ועולה מעל פני המים ואם אתה חי אז אתה צריך להתמודד עם החרא הזה.

מאמי, שתדעי שכתבתי את המכתב הזה בשבילך. אם הגעת לאתר הזה אז תדעי שאני לא כועס עלייך ולא שופט אותך, גם אין לי ציפייה שתקחי אותי בחזרה ושתתני לנו עוד הזדמנות, שנפתח פרק ב'. רק תקווה יש בי, והיא לא מבוססת על שום דבר. אולי בגלל זה אני מאמין בה פתאום.