הרגשתי כלואה בתוך גוף שלא הספיק לכל השנאה שלי לעצמי

זוגיות? מי חשב על זוגיות, לא האמנתי שאני אגיע לגיל שלושים. אבל הגוף חזק יותר ממה שאנחנו חושבות, ויש לו רצונות משלו. יש לנו חיים מקבילים לי ולגוף שלי, והבעיה היא שרוב החיים שלי לא ניסיתי לתקשר אתו והרגשתי שהוא לא מנסה לתקשר איתי, אבל הוא ניסה, רק אני ואלוהים יודעים כמה הוא ניסה, ואולי גם אמא שלי.

מתמודדת עם אנורקסיה חושפת באומץ את המהלכים הרגשיים שהובילו אותה לפגוע בעצמה, ברצון העוצמתי כל כך להיות שונה מכל מי שמנסה לעזור ומחלק עצות, ובצלילה החופשית לתוך תהום התוהו ובוהו בעיניים עצומות – עד שהיא גילתה את הדרך לפקוח אותן.

שונאת את זה שאני תמיד חושבת שמגיע לי שיסלחו לי

אני שונאת את זה שאני חושבת שלא משנה מה אני עושה, מגיע לי שיסלחו לי. תמיד שנאתי את התכונה הזאת בעצמי ותמיד שנאתי את עצמי על זה שהיא קיימת בי. זאת השנאה הראשונה שלי והיא חזקה יותר מכל אהבה שהייתה לי בחיים.

היום אני מקבלת אותה ולא נלחמת בה, אבל עד שהגעתי לזה עברתי גיהינום. המזל שלי היה שהבנתי שאני צריכה לחשוב על כל המצב הזה מחדש לפני שהגיהינום ייקח ממני את הגוף שלי לתמיד. השנאה שלי היא שלי, והיום אני מבינה איזה תפקיד חשוב היא מנסה למלא, ואני בעיקר מבינה שהיא נלחמת, אבל לא נגדי.

מה שעושה לך טוב

איפה להתחיל? בנקודת השפל, נכון? משם הכי קל לחבר אתכם לחוויה. אז אצלי הנקודה הזאת הייתה הנקודה שבה כבר חשבתי ששמתי את כל החרא הזה מאחורי, שהצלחתי, שאני כבר לא מכורה למספרים נמוכים על המשקל. הכי רזה שלי? 35 קילו, והרגשתי שמנה.

לא מדהים בכלל, באמת הרגשתי שמנה, זה בכלל לא משנה מה אחרים רואים בי, אף אחד אף פעם לא יגיד לי את האמת. ככה חשבתי וככה אני עדיין חושבת, אבל היום אני מסוגלת להכיל את ההבנה שהמחשבה הזאת היא לא המציאות. 

אני טובה בלהיות אנוקרסית

עוד לפני שהמחשבה מייצרת את מציאות, היא קודם כל לא המציאות. חשוב להתעכב על זה רגע, לפני כל שיחות המוטיבציה וכל הבולשיט הזה. כל האנשים האלה שהם לא אני באים ונותנים לי עצות איך להתגבר על מה שהם החליטו להגדיר כבעיה, בלי שאף אחד ביקש מהם.

היה לי טוב במקום הזה, הכי אמיתי. הייתה לי מטרה וכל מה שרציתי זה להשיג אותה, וברגע שהשגתי אותה הצבתי לעצמי עוד מטרה ועוד מטרה, הייתי אלופה בלהיות אנורקסית. הייתי הכי טובה בזה בעולם! הייתי הקונור מקרגור של האנורקסיות. 

לא הבנתי איך להיות ילדה ושנאתי את זה

אני הייתי במקום שבו לא רציתי לשמוע מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב שלי, פשוט כי לא חשבתי שיש לי בעיה. להיות אנורקסית היה מבחינתי להיות מיוחדת, להיות מקצועית, להיות רצינית, להיות עקבית, להיות חרוצה, מסורה, לאהוב את עצמי.

באנורקסיה מצאתי את כל הערכים שחונכתי עליהם מאז שהייתי ילדה. לא הייתי הכי טובה בלימודים, לא הייתי הכי טובה בבית, לא הייתי הכי טובה בחוגים, לא הייתי מהיפות ולא מהמקובלות, אבל תמיד בערה בי אש שגרמה לי לחפש מה אני 'הכי'. 

כן, הייתה אמא לחוצה והיה אבא עסוק והיה אח גדול שתפס הרבה מאוד מקום, אבל זה הכל תירוצים. בסוף זאת אני שלא האמנתי בעצמי מספיק כדי להבין שיש לעולם הזה מה להציע לי מחוץ לבית, לבית הספר, לחברות ולחוגים. לא חשבתי שהמטרה היא לחפש, את זה לא מלמדים אותנו. מבחינתי החיים הם מסלול ברור עם כמה אפשרויות קבועות וזהו. שנאתי את החיים.

מחשבה מייצרת פעולות שמייצרות מציאות

כל הזמן רבו בבית. ההורים אחד עם השני, אחי ואני, אנחנו וההורים, כולם נגד כולם כל הזמן. בקושי היו בריתות, ואם היו הן היו מאוד חלשות. כולם רצו שקט, זה הכל, בלי דרמה, בלי לרצות יותר מדי, ובאופן כללי כמה שפחות להפריע אחד לשני. לא קיבלתי את זה, לא אני ולא אחי דרך אגב, שנינו רצינו יותר מהחיים. 

אז הוא מצא את זה בכדורגל ובחברים, ואחר כך בשתייה וסיגריות ומועדונים ובין לבין בתגרות המוניות בין חבורות ילדים שהוא היה מתחיל. לי לא נתנו לצאת יותר מדי מהבית, חברות רק עד שעה מסוימת, אין להסתובב בלי להודיע, אין להיות ספונטנית. כלואה בתוך סיר הלחץ הזה של הבית, עם כל הריבים והכעסים של מבוגרים שלא סובלים את החיים.

בסוף בכל זאת חזרתי להורים, אה?

טוב, פה זה פחות או יותר נגמר, כי מצאתי את כרטיס היציאה שלי מהמציאות הזו, מצאתי את הזעקה שלי לשמיים, והשמיים שלי היו בתוך האסלה.

ההקאה הייתה בשבילי כמו טקס דתי

שעות הייתי יכולה לבלות בשירותים, שעות! למדתי להקיא בשקט, בלי שאף אחד ישמע. לפעמים הרגשתי שהאסלה ואני הופכות לאחת. אני משתטחת ארצה, מביטה מלמטה על הפסל הלבן שלי, הנוצץ.

אני מרגישה שהוא קורא בשם שלי, מזמין אותי אליו, וכל מה שאני צריכה לעשות זה לפתוח את הדלת ואז את הפה. הפה הפעור שלי בתוך הפה הפעור שלה, אני יודעת שהיא תכיל אותי, לא תפגע בי ולא תשפוט.

אחרי שאני מסיימת אני מנגבת את הפה, מניחה את הנייר בתוכה, לוחצת על ידית השיכחה וחוזרת למיטה. בשלב הזה אני מרוקנת מאוכל וממחשבות. 

שאלו אותי איך זה שלא ריחמתי על עצמי?

לא ריחמתי על עצמי, ואני שונאת שמישהו אחר מרחם עליי. רחמים רק גורמים לי לרצות את מה שאני רוצה יותר. אני שונאת שאנשים מרשים לעצמם להרגיש בשבילי, אנשים עלובים שהולכים בעולם בלי מחשבה אחת ששווה תיעוד, מרשים לעצמם להביע דעה על חיים שלמים שאסופים בתוך גוף.

אני לא אנורקסית בשבילכם – אני אנורקסית בשבילי

אני לא אנורקסית כי אני מנסה להיות אחת מכם, אני לא רוצה שתקבלו אותי, להיפך, אני מנסה להיות הכי שונה שאני יכולה להיות. אני לא מנסה להראות לכם שום דבר, אבל אתם הטריגר שמפעיל אצלי את התשוקה להראות לעצמי שאני שונה. אלופת העולם בלהיות שונה מאנשים רגילים שחיים ומתים בלי שום דבר באמצע.

אנורקסיה מגיעה ממקום של כוח ולא של חולשה

כשמרחמים עליי אני מרחמת בחזרה, כי עם כל הכאב והסבל הזה שהגוף שלי עבר, אני יודעת שעשיתי משהו בחיים האלה. יגידו שהרגתי את עצמי, אז יגידו. אני אנורקסית כי אני מרגישה שאני עושה את הדבר הנכון, ואני מאמינה שזה מה שמרגיש נזיר טיבתי שחי באמצע שום מקום. 

החיים שלי השתנו כשגיליתי את הכוח שמסתתר בתוך הדברים שאני שונאת

מה עושה הנזיר הזה עם החיים שלו חוץ מלכשל את הנפש לקראת המוות? זה מה שהרגשתי שאני עושה, ובאיזה שהוא מקום אני עדיין מאמינה בזה. היה שלב שכבר התחלתי להתעניין בבודוהיזם ולחשוב ברצינות לעזוב את הארץ ולחפש מקום שבו אני אוכל לענות את הנפש שלי בשקט, אבל אז גיליתי את הכוח מאחורי הדברים שאני שונאת באנשים. 

כעס הוא סימפטום כאב של מערכת ההגנה על הנפש

המערכת הזאת היא מערכת השייכות שלי למשהו. כל עוד אני מקבלת את השייכות שלי למשפחה שלי, לחיי החברה שלי ולדברים שאני עושה בחיים אז מערכת ההגנה הזו אמורה תפקד בצורה מאוזנת בסך הכל. היום אני חווה חוויית חיים חדשה של 'להיות חלק'.

אני כבר לא מסתכלת על עצמי אל מול העולם דרך משקפי 'שייכות', אני לא שייכת לשום דבר ושום דבר לא שייך לי, אבל אני חלק מהכל והכל חלק ממני. 

השינוי הזה עשה אצלי הבדל עצום, הוא מילא אצלי את החור השחור הזה שהיה לי בבטן ואחרי שהבנתי את זה כבר לא הרגשתי שאני צריכה להוציא את כל התוכן שלי החוצה כדי לחפש אותו. 

השיטה הזאת גרמה לי להבין שמגיע לי להיות חלק ממשהו טוב

הבעיות מתחילות ברגע שאנחנו כבר לא מרגישות חלק ממשהו. הבעיה שלי היא שאף פעם לא הרגשתי חלק משום דבר טוב, אבל ידעתי באיזה שהוא מקום עמוק שהוא שם. אף פעם לא האמנתי שאני אותו בתוך הדברים שאני שונאת, אבל היום שאני יודעת את זה אז פתאום קל יותר לקום בבוקר, קל יותר לדבר, קל יותר לאכול, קל יותר הכל.

אני שונאת את זה שאנשים מעבירים עליי ביקורת, והיום אני לא מתביישת להגיד להם את זה. היום אני שומרת בבטן רק את מה שאני אוכלת, את כל שאר הדברים אני מוציאה לעולם.

גם לי הספר "הנחמה שמעבר לאבסורד" שינה את החיים בכך שהוא עזר לי לקבל תובנות חדשות על איך השנאות שלנו יכולות דווקא לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר ולהתחבר לאחרים.